אריה

אריה הוא מין של טורף גדול מהסוג פנתר שבמשפחת החתוליים, והוא השני בגודלו במשפחה זו אחרי תת המין הסיבירי של הטיגריס. האריה נפוץ בעיקר ביבשת אפריקה אך גם במדינת גוג'אראט - שבהודו. הוא ניזון מאוכלי עשב שונים אותם הוא צד, כמו גם מפגרים. בתרבות האנושית נחשב האריה סמל לגבורה וכוח, ולכן הוצמד לו הכינוי "מלך החיות". תוחלת חייו בטבע היא בין 10 ל 10 שנים, אם - כי בשבי הוא יכול לחיות עד ל 01 שנה. שמות נוספים של האריה בשפה העברית הם ליש, שחל ולביא. - שם נקבת האריה הוא לביאה וגור האריות נקרא כפיר.

ברבור

ברבור הוא עוף מים גדול בעל קרבה גנטית לאווז ולברווז. הברבורים דומים לאווזים גם בהתנהגותם המשפחתית. תחת השם ברבור נכללים 7 מינים שונים )מיני ברבורים(. הברבורים של חצי הכדור הצפוני הם בעלי פלומה לבנה, אך אלה הדרומיים מעוטרים בצבעים שונים. הברבור אוכל מזון צמחוני מהמים )כ 1 ק"ג ביום(, אולם ברבורים צעירים אוכלים גם תולעים וחסרי חוליות אחרים -

גמל

הגמל מסוגל להתקיים בתנאי מדבר כעשרה ימים (תלוי בעונה) בלי לשתות. הוא עושה זאת בזכות יכולתו לאבד כמות מים מינימלית. הזכרנו את התכונות המייעלות את קירור הגוף ומקטינות את איבוד המים באמצעות הזעה. דרך נוספת שבה מאבדים בעלי חיים מים היא הפרשת פסולת. הגמל מאבד מעט מאוד מים בתהליך הפרשת הפסולת, כיוון שהשתן שלו מרוכז מאד והצואה שלו יבשה. יתר על כן, הגמל מסוגל להחזיק מעמד גם כשהוא מאבד כמות גדולה מאד של מים - כ- 100 ליטר - שהם כרבע ממשקל גופו, וכאשר הוא שותה - הוא מסוגל להחזיר לעצמו את כל המים שאיבד תוך כ- 10 דקות! הבעיה העיקרית בשתיית כמות מים גדולה בזמן כה קצר היא מיהול הדם, העלול לגרום להתפוצצות תאי הדם. התכונות המיוחדות של תאי הדם האדומים של הגמל מאפשרות לו לשתות הרבה מים בלי שייגרם לו נזק. הסברה שהגמל אוגר מים בדבשת היא טעות נפוצה. בדבשת אין נשמרים מים, אלא שומן. שומן זה משמש בעיקר כמאגר מזון, אך במצבי התייבשות קשים במיוחד משתמש הגמל בשומן שבדבשת גם כדי לייצר מים מטבוליים - מים הנוצרים בעת פירוק השומן שבתאי הדבשת.

דרור הבית

עוף מסדרת ציפורי השיר וממשפחת הדרוריים. הדרור היא ציפור אוכלת כול, המתגוררת על פני עצים ונפוצה בכל העולם. דרור הבית היא ציפור חברותית המתאפיינת בפעילויות קבוצתיות: השתזפות בשמש (המגנה על הדרור מפני טפילי עור), אמבטיות חול ומים, שירה והתגודדות מול אויבים. דרור הבית אינו נודד ממקום למקום, אך לעתים ינדוד מרחק שלא יעלה על קילומטרים ספורים לשם התגוררות וקינון בעצים המתאימים יותר למטרה זו (צפופים וסבוכים יותר). הדרור איננו מפחד מבני-אדם וזאת מכיוון שבמהלך הדורות לא היוו לו סכנה. זו הסיבה שאנו יכולים למצוא את הציפור משוטטת בכול קהילה בה מיושבים בני האדם, בין אם זה בגינות או חצרות בתיהם.

היפופוטם

הִיפּוֹפּוֹטָם מָצוּי (שם מדעי: Hippopotamus amphibius), בשמו התקני בעברית: בְּ‏הֵמוֹ‏ת (נקרא גם סוּס הַיְּאוֹר - מיוונית היפוס (ιππος) - סוס, פוטאמוס (πόταμος) -נהר), יונק אפריקני אוכל-צמחים . ההיפופוטם הוא אחד משני המינים החיים במשפחת ההיפופוטמיים (לצד ההיפופוטם הגמדי), והיחיד בסוגו (בעבר היו בסוג Hippopotamus עוד מינים שחלקם היו גדולים יותר). זהו יונק מיימי למחצה, החי בנהרות ובאגמים באפריקה שמדרום לסהרה, לרוב בקבוצות גדולות המונות עד 40 פרטים. במהלך היום הוא נוהג לקרר את גופו באמצעות שהייה במים או בבוץ ובשעות בין הערביים הוא מגיח מן המים על מנת ללחך עשב. הרבייה וההמלטה עצמה מתרחשות במים, כאשר הזכרים הטריטוריאליים משתלטים על רצועת נהר. בניגוד לאופי פעילותם המימית, פעילותם היבשתית מתאפיינת בסוליטריות (התבודדות) ובסובלנות כלפי היפופוטמים אחרים (הם אינם מחזיקים בטריטוריות על היבשה).

ורדית סיני

ורדית סיני (שם מדעי: Carpodacus synoicus), ציפור הנפוצה מסין דרך אפגניסטן עד לערב הסעודית, דרום ירדן, הנגב ודרום סיני. האקלים הטבעי שלה הוא מדברים חמים. ורדית סיני מעוטרת בנוצות ורודות. נוצותיהן של הנקבות חומות ומעט ורודות, ואילו הזכרים מכוסים כמעט בכל גופם בנוצות ורודות. המין נודד בחורף. ורדית סיני ניזונה בעיקר מזרעים וגרגרים. ורדית סיני היא הציפור הלאומית של ירדן.

זרזיר מצוי

הזרזיר נפוץ בכל היבשות בעולם, למעט אמריקה הדרומית. תפוצתו הראשונית והטבעית היא ממרכז סיביר במזרח עד לאיים האזוריים במערב, ומנורבגיה בצפון עד למזרח התיכון. ביבשת אוסטרליה ובניו זילנד הוצג המין בין השנים 1862 - 1883 דרך תחנות איקלום, שמטרתן הייתה להביא מיני עופות חדשים שיעזרו במלחמה במזיקים. בדרום אפריקה שוחררו פריטים ב-1899 לאותה מטרה. ב-1890 שוחררו בפארק העירוני של העיר ניו יורק כ-100 פריטים, על ידי קבוצת אנשים שדגלו בהבאת מינים שונים של עופות שהוזכרו במחזותיו של ויליאם שייקספיר, אל ארצות הברית. מתוך המאה שרדו רק 15, אולם כיום חיים מיליוני צאצאיהם באמריקה הצפונית, מאלסקה ועד צפון מקסיקו.

חוברה מדברית

אורך גופה של החוברה הוא 60 ס"מ, ומוטת כנפיה היא 140 ס"מ. היא דוגרת באיים הקנאריים, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. החוברה מעדיפה סביבה מדברית או חולית צחיחה בה היא מוסוות היטב בסביבתן בזכות צבען החום בהיר. לכל זכר טריטוריה מוגדרת, המתפרשת על פני קילומטרים רחבים. החוברות אינן בררניות במזונן והוא כולל זרעים, חרקים וגם חולייתנים קטנים, כמו כן לחוברה אין קול (אילמת) גבה של החוברה חום, בטנה לבנה ולצידי צווארה נמתח פס שחור. במעוף, ניתן להבחין באזורים שחורים וחומים על נוצות הכנף. הזכר והנקבה דומים אך הנקבה קטנה במעט וגבה אפור. לזכר ציצת ראש מפוארת, הזוכה לבלטה בתקופת החיזור. מנהגי החיזור של החוברה מפותחים ובאביב יוצאים הזכרים בריקוד כלולות מיוחד, שבו הם רצים מרחקים ארוכים תוך שהם מתופפים ברגליהם, מניפים ראשם לאחור ומנפחים את נוצות החזה. אורחותיה של החוברה אינם ידועים לחלוטין, וההערכה היא כי בישראל נותרו כ-500 חוברות, המרוכזות במספר אזורי קינון בנגב ובערבה. במהלך העשור האחרון הצטמצמה אוכלוסיית החוברות בכ-20 אחוז, והיא נמצאת עתה בסכנת הכחדה חמורה. החוברות נמצאות בנסיגה בכל תחומי תפוצתן בעולם, והוכרזו לאחרונה כמין בסכנת הכחדה עולמית.