מאת: חנוך לוין

דמות: זניידוך

(זיינדוך יושב עגום, בבגדים תחתונים, על המיטה, כתפיו שמוטות) (לקהל) אותה אני לא אוהב. בעוד חודשיים אנחנו מתחתנים. ככה זה. (נאנח) היא לא ממש יפה. לא ממש מושכת. לא, לא ממש. גם אני לא ממש משהו. ואיכשהו הכל לא כל-כך ממשי, וכל החיים קצת, איך לומר... אתה חי נכון, אבל הממשות כאילו בורחת. שטות. חבל. היא, כל הזמן רוצה ביחד, ביחד, ביחד. אני אומר לה: אחרי החתונה! נישן יחד אחרי החתונה. הכל אחרי החתונה. והיא רוצה עכשיו. מקשקשת מ ילים כמו יחד, שלי, בשר אחד, נפש אחת... "יחד, יחד!" מיום שאני מכיר אותה אני לא מפסיק לשמוע על יחד ועל איחוד עם האף שלה שתישן יחד! (תוך לבישה של מכנסיו מהמיטה) למה לא התחשמלתי בגיל חמש, כשהכנסתי מסרגות לשקע, הייתי מת עם עתיד פוטנציאלי מזהיר, וגם הייתי ישן לי כבר עשרים וחמש שנה ברציפ ות; היתה יכולה לצווח "יחד!" אלף שנה - אני הייתי שקוע לי בתרדמה עמוקה, יפה, נצחית, ובעיקר: לבד! חבל. שטות. (מסיים ללבוש מכנסיו ויוצא מהדלת) (פונה לעבר מורד המדרגות, נעצר) ותמיד הן גרות, הנקבות הבודדות, בקומה רביעית בלי מעלית, ואתה לך טפס על ההימלאיה, תגיע בלי נשימה, תוציא את שארית נשמתך בעבודות מין, ושוב תתגלגל א רבע קומות למטה בלי ארוחת ערב או פיסת שוקולד, ובסוף לך ספר לחברים שחזרת מבילוי. (חוזר ופונה אל דלתה כמבקש לפתוחה בחזרה ברחש) (פאוזה) היא רצתה להתחתן. אז הסכמתי. היא עשתה הכנות, לא התנגדתי. אבל לגשת ולעשות את זה בסוף באמת? לא עולה בדעתי! וכשאמרתי לה לא; נו, ראיתם נבלה? זרקה. (מגחך בנעימות) (משנה מצב רוחו למין ציניות כואבת) אני לא מבין את מי ה י א תיקח... במקרה הטוב תחפש לה שנה-שנתיים עד שתגיע למישהו שיזכיר לה אותי, שקצת דומה לי. ומי בכלל דומה לי? זה גברים? זה בני-אדם? זה רגש? כולם הרי בהמות כאלה, ביצים וגרביים מסריחות, לכל אחד סטיות מגוונות - אחד שותה את הקפה לא כמוני, שני מח ליף תחתונים לא כמוני; ואיפה הנשמה, איפה הלבטים והרגישות והצחוק שלי... איפה עוד יהיה לה בחורון-פז כמוני שבאמצע ההזדווגות עוצר כל פעם ושואל: מה הטעם? וממשיך קצת ושוב שואל: ולאיזו תכלית? וגומר, ואוכל משהו. אין, אין היום מהמודל הזה. לא לא, היא שלי, שלי, המנוולת אולי בעצמה לא יודעת אבל היא שלי. היא רק תתגלגל לה קצת על בטן של מישהו אחר, וההבדל מייד יצעק לשמים. (פוסע לכיוון המדרגות)