מאת: יהושע סובול

דמות: נפתלי

כולם אוהבים אותי כי אני ליצן. מתייחסים אליי כמו אל בדיחה חביבה. כל הקיום שלי ביניכ ם בא מזה שאני מסתיר את עצמי. אז קורה שלפעמים חושבים: מה יש בו בנפתלי שאנחנו לא מבינים? ונפתלי מתפ רנס לו מהשאריות האלה של תשומת הלב, מוצץ לו מזה את הקיום שלו. לא מי יודע מה איזה קיום חשוב, אבל בכל זאת... נ פתלי חי לו מזה את החיים שלו. והוא אומר לעצמו, שאולי זה לא כל-כך הרבה, אבל גם זה משהו. עובדה שהוא חי. לפעמים, הודות לטיפונת זו של מסתורין אפילו נדמה, שיש בנפתלי הזה מי-יודע איזה סוד... כי מה זה נפתלי? כלום. אחיזת עיניים... העמדת פנים של בן אדם. נפתלי הוא יצור שצריך לצעוק ולהתרתח כדי להרגיש שהוא כועס, שצריך להיאנח ולבכות כדי להרגיש שהוא עצוב, וצר יך לצחוק ולשיר- כדי להרגיש שהוא שמח. נפתלי הוא מין יצור שאולי רק כשהוא יגסוס, הוא ירגיש שהוא היה חי. אני כבר מזמן חושב שאני לא כל-כך בסדר. מפני שאני משווה את עצמי אליכם ורואה שאתם אנשים עם מחשבות חשובות ועם הרבה רגש, ואני? בעד זה גם כל-כך ר ציתי לעלות לארץ ישראל. אמרתי לעצמי: נפתלי, אם תעשה מעשה כל כך חשוב, אתה תתחיל להיות בן אדם אמיתי. עם מחשבות ועם היסטור יה והרגשה מוסרית... אבל הנה אני בארץ, וזה לא קרה לי: נשארתי אותו נפתלי. אז עכשיו אני אומר לעצמי: מנסורין. כיבוש האדמה. קדימה, זה ימלא אותך. ואני כבר מחכה שהרגע הגדול הזה יקרה לי. ואני מכין את עצמי לקראת הרגע הגדול שאיזה אריס יניף אלה ואני אפצח לו את הגול גולת עם אבן... קראחחח. ואני כל הזמן ער ועוקב אחרי עצמי, לא להפסיד את הרגע המופלא הזה, שוב נפתלי, החומר הפושר הזה, שאין לו שום צ ורה, יהפוך לגיבור. שאפשר יהיה לספר את החיים שלו לדורות הבאים ולגרום להם דפיקות לב. שיגידו : אה. איזה בני אדם חיו פעם... בינתיים, אם אתם רוצים, אפשר להתפשט.